מאמרים והגיגים

אני פרפקציוניסט. ובתור כזה אני מבין היום: תוצר 85 עדיף על תוצר 💯. תנועה חשובה משלמות. מכירים את זה? אתם מנסים לעשות משימה בצורה מושלמת, ובאיזשהו שלב מתחילים להתבחבש איתה, להתמזמז איתה. אתם כל כך רוצים להוציא תוצר 100, שכבר איבדתם לגמרי אוריינטציה בנוגע למה יפה ומה לא יפה, ממשיכים לשייף ולשפר, נכנסים ללופ, מתוסכלים לגמרי. אנחנו קוראים לזה “חתירה לשלמות, פרפקציוניזם”. בתכל'ס אלה מנגנונים סופר מתוחכמים שתוקעים אותנו. האגו מבלבל לנו במוח. הרבה פעמים יושבים שם פחדים לצאת לאור, ע

ביום ההולדת הקודם גרתי בכפר מפונים. קצת אחרי התחילה מלחמה בצפון. האדמה בערה לי מתחת לרגליים. הכול בער מבפנים. הנפש הייתה חייבת הפסקה מישראל, מהישראלים, מהישראליוּת. טסתי לאינדונזיה. המדינה המוסלמית הגדולה בעולם. משהו רצה למות. עברתי מסעות של פירוק. ומתוכם - ניסים גדולים וצמיחה. אחר כך הגעתי לתאילנד. התחלתי להרגיש הרבה יותר טוב. נכנסה בהירות בנוגע לסיפור שלי בעולם הזה, מה אני רוצה להיות. ידעתי שכשתיגמר הויזה אחזור לגליל. חזרתי בינואר 25, מהראשונים שחזרו, עם סכין בין השיניים הת

רוב עבודת ההכנה לסדנה היא לא שיווקית. היא לא על פני השטח. רוב העבודה זו התמודדות עם שמונים אלף קולות שעולים ואומרים לי כמה לאף אחד לא אכפת מהסדנה, שהולך להיות גרוע, ואף אחד לא יתחייב לארבעה מפגשים. מלא מלא בלבולי מוח משתקים ומרוקנים. אני נושם לתוך התחושות ומוצא את הדרכים והכלים להתמודד. במהלך השנים התמודדתי עם המון סיטואציות שהפכו אותי לגבר שאני היום. למשל, אני יודע שצריך מקום לתת מקום לרגש כשהוא עולה, ולא להילחם בו, עד שהוא חולף מעצמו. יש לי כלים של תנועה ונשימה ודמיון מודר

אני ממש גרוע בלשבת על כסא רגיל. הגוף שלי דוחה את זה לגמרי. אני פשוט חייב לזוז. אני מופתע שזה אשכרה נוח למישהו. יש המצאות כמו כסא או נעליים, שהרעיון המקורי היה נכון, אבל משהו השתבש לגמרי בביצוע. אני פשוט לא בנוי לזה פיזיולוגית . אז את ההרצאות וההדרכות שלי אני מעביר הרבה פעמים מהספה בסלון. מתחיל בישיבה מזרחית, עובר לחצי שכיבה חצי ישיבה, חסר מנוח, בוחן כל דרך אפשרית שתהיה לי קצת יותר נוחה. בחדר יש לי כסא ברכיים, ובחצי מהפגישות אני בכלל עומד. ישיבה על כסא מעוררת בי חוסר אונים. בת

לקראת ראש השנה התקיים מפגש אחרון ועוצמתי של הסדנה “להיות גבר”. בשבוע האחרון של אלול, בשבוע האחרון של השנה. עשינו תשליך. טקס של שחרור מכל התפיסות שלא משרתות יותר. “אני מתן. אני גבר. עכשיו אני גם מנחה סדנאות.” מאחורי כל אחד מהמשפטים האלה מסתתרות מיליון תפיסות נסתרות שמנהלות אותנו ומכתיבות את חיינו. “אני גבר”. ברור שזה נכון. אבל מזה עוד אומר עליי? איך אני צריך להתנהג? מה להגיד? באיזו צורה? איך הערך העצמי שלי נמדד? מה מותר ומה אסור לי? מי אני בעולם בלי הדבר הזה? תשליך אחי, תשליך.

לפני שנה פחדתי פחד מוות להגיד כאן את האמת שלי. העליתי תמונות, אבל הייתי לכוד בתוך גבולות של “מה שהחברה יכולה לקבל”. חייתי בהסתרה. בכל יום יצאתי עוד קצת מקופסת השימורים שנעלתי את עצמי בה. הגבולות התרחבו עד לשלב שבו הדבר הזה היה חייב לצאת החוצה. זה מסע שלא נגמר - בכל פעם משתדל להרחיב עוד קצת את הביטוי שלי, בצורה פגיעה ובלתי מתפשרת. אני פוגש את הצל שלי, בושה וערך עצמי נמוך. מתוך הקילוף הזה - אני מוצא יהלומים שבתוכי. זה ריפוי כל כך גדול, אור ואהבה עצמית. במובן מסוים, זה הציל לי

מאלף כלבים לא מאלף את הכלב שלכם, הוא מאלף את הבעלים להציב סטנדרטים וגבולות מול הכלב, שמטיבים עם כולם. וככה גם מול ילדים, וככה גם מול אנשים. כל הזמן מגיעות לפתחנו סיטואציות שבאות לבחון את הסטנדרטים והגבולות שלנו. אתה רוצה זוגיות מטיבה? אין בעיה, תגיע לפתחך סיטואציה שבוחנת אם אתה מוכן להתפשר על משהו לא טוב. רוצה להרוויח יותר? אין בעיה, תגיע לפתחך סיטואציה שתבחן האם מתמחר את עצמך כמו שצריך. על פני השטח, מגיע מולכם אדם שנמצא במחאה מול הגבולות שלכם. הוא מפעיל מניפולציות רגשיות, רו

הצוות שאני מלווה מקצועית קולט לקוח גדול ועובד בטירוף. פתחנו שיחה, והם התחילו להפציץ אותי בנתונים ובהתקדמות. הקשבתי וקלטתי שהם בכלל לא כאן. הראש שלהם במרתון, לא במוד של יצירתיות או הקשבה. לא היה ערך להמשיך ככה. חשבתי - איזה כלים ממרחבים אחרים יכולים להתאים כאן? מה מנחה סדנה היה עושה? אז עצרתי אותם: לא נראלי שעצרתם לאחרונה אפילו לשנייה. בואו ננשום שנייה :) והם זרמו!!! כל אחד בדרכו. ופתאום השיחה השתנתה, התמלאה בנוכחות, סקרנות וקלילות. זה כבר לא היה רק “איך מסיימים משימות”, אלא ג