היומיומלדת - דבר אחד שלמדתי השנה

ביום ההולדת הקודם גרתי בכפר מפונים.

קצת אחרי התחילה מלחמה בצפון. האדמה בערה לי מתחת לרגליים. הכול בער מבפנים.

הנפש הייתה חייבת הפסקה מישראל, מהישראלים, מהישראליוּת.

טסתי לאינדונזיה. המדינה המוסלמית הגדולה בעולם.

משהו רצה למות. עברתי מסעות של פירוק.

ומתוכם - ניסים גדולים וצמיחה.

אחר כך הגעתי לתאילנד. התחלתי להרגיש הרבה יותר טוב.

נכנסה בהירות בנוגע לסיפור שלי בעולם הזה, מה אני רוצה להיות.

ידעתי שכשתיגמר הויזה אחזור לגליל.

חזרתי בינואר 25, מהראשונים שחזרו,

עם סכין בין השיניים התחלתי לפעול במרץ שאתם רואים עד היום -

לממש את כל המתנות שקיבלתי, להתפתח בכל הכוח ובכל התחומים.

הבנתי שפחדים הם מורים מדהימים. התחלתי להסכים לעבור דרכם.

הסכמתי לחיות את החיים שאני רוצה - מתוך אהבה ונתינה, מתוך החוזקות שלי,

מתוך הבנה של מי אני. מרפא את מערכת היחסים שלי עם עצמי.

ומרגע שמערכת היחסים הזאת השתפרה,

התחלתי להרגיש הרבה יותר טוב עם המשפחה שלי, עם העם שלי, עם המדינה, עם העולם.

זו עבודה שלא נגמרת לעולם. במובנים רבים אני בחיתולים.

אבל אם אני צריך לסכם את השנה הזאת במשפט אחד, הקריאה שלי היא:

להסכים למות ולהיוולד מחדש. כל הזמן.

אמן.